סיפורה של קונדיטוריית וילהיים מתחיל בצ'כוסלובקיה בתום מלחמת העולם השנייה, אז נישאו שני אנשים צעירים, יולנדה וקרול וילהיים, ששרדו את  השואה. "אחרי שהתחתנו רצינו לבוא לארץ. קרול היה קונדיטור במקצועו והחלטנו לפתוח קונדיטוריה בישראל".
הקונדיטוריה זכתה להצלחה אדירה. אנשים רבים, שנזכרו בגעגועים במעדנים משם, הגיעו בהמוניהם לבית העסק ברמתיים, ותורים ארוכים השתרכו במקום רק כדי לקנות את כיס הגבינה של קרול.

מדינת ישראל הצעירה לא הייתה בדיוק המקום לפתוח בו קונדיטוריה. מלחמת השחרור רק הסתיימה, מאות אלפי פליטים הגיעו לארץ והממשלה הפעילה משטרה צנע נוקשה. לרוב האנשים לא היה מה לאכול, אבל יולנדה וקרול, החליטו להגשים את חלומם. דוד, אחיו של קרול, הצטרף אליהם.

"כשהגענו לארץ ב-1949 החלה בדיוק תקופת הצנע, והיה קשה להשיג רישיון כדי לפתוח קונדיטוריה", היא נזכרת. "אחרי מאמצים רבים הציעו לנו לפתוח קונדיטוריה בצפת, עכו, רעננה או הוד השרון. לבסוף בחרנו בהוד השרון כי לא היו כאן קונדיטוריות, ונשארנו כאן עד היום".

פתיחה של עסק, כל עסק, אינה קלה, אבל באותן שנים הקשיים היו כפולים ומכופלים: "את המקום קיבלנו בדמי מפתח ובנינו הכול במו ידינו. בגלל הצנע קיבלנו רק חמישה שקים של קמח, 500 קילו סוכר ומרגרינה אחת", היא מספרת בעיניים נוצצות. "זה הספיק לנו בין שבועיים לעשרה ימים כל פעם. לכן היינו מכינים רק כיס גבינה ועוגה".

צנע או לא, הקונדיטוריה זכתה להצלחה אדירה. אנשים רבים, שנזכרו בגעגועים במעדנים משם, הגיעו בהמוניהם לבית העסק ברמתיים, ותורים ארוכים השתרכו במקום רק כדי לקנות את כיס הגבינה של קרול. "באותה תקופה לקנות מוצרים ולהכין בבית היה יותר יקר מלקנות אצלנו, היינו מוכרים את כיס הגבינה ב-30 פיאסטר, שזה פחות מ-30 אגורות בימינו".

מתוך nrg, שיר פרימר, 1/9/2012